מקופלת

by Tamar Gelbetz, תמר גלבץ (Author's Hebrew name)

זה סיפור פשוט. ומוכר. גבר עוזב אשה. וילדה. ובית. עשרים שנה יחד, והוא מודיע שהוא הולך. לא טוב לו איתה. ממש לא טוב לו. היא מנסה לעצור אותו. לחסום. היא מתחננת. ומתחנחנת. ומפצירה. ובוכה. ומשדלת. ומשתדלת. וכלום לא עוזר. לוטובלו שוכר לו דירה ועוקר אליה. היא נשארת לבד ולומדת להכיר את עצמה. ולומדת לחיות. בלעדיו. ומתעוררת לחיים.

מה בדיוק קורה שם מרגע שהוא מכריז שלוטובלו ועד שהוא טורק והולך? ומה קורה אחרי, כשהיא נשארת לבדה? מה היא עושה שם בבית, בתחתונים ובלי אף דקת שינה, יום יום, שעה שעה, בוקר בוקר ולילה לילה? איך נראים החיים ביחד בזמן הספירה לאחור, ברגעים האחרונים, בדקות שנותרו, איך נראה הסוף של הסוף ואיך נראית ההתחלה מחדש?

האם היא מחכה שינעץ יום אחד את המפתח בדלת ויחזור אליה כאילו כלום? האם תדע אהבה אחרת, גדולה ורוגשת כמו זו שאבדה לה?

187 pages, Paperback

First published November 1, 2006

Reviews

[lee · Rating 5 out of 5]

היא בול כמוני

[Noam · Rating 5 out of 5]

'אני מחליטה לחזור אל הרגע בו הבנתי שהנישואים שלי נגמרו. אני מנסה לטבול בו את הראש לשניה אחת. אני מנסה להציף את עצמי כל כולי ברגע הזה. שיקיף אותי ויסובב אותי וימלא אותי עד הסוף כמו שמתמלאת מבחנה צרה או קנקן דק גיזרה או אגרטל צר מותניים. עד השפה וקצת יותר. שיישפך מעט אפילו. כאילו הוא המון המון מים. יותר מדי. אבל אני לא בטוחה שאני יכולה. אני רוצה שיתרומם ויגאה. והוא לא בא.' ע.7

וזה בדיוק מה שהיא עושה והיא יכולה והוא בא. סיפור אוניברסלי על אישה (+בת) שפתאום ננטשת על ידי בעלה אחרי 20 שנה. סיפור כמעט נדוש כשמדובר במישהו אחר.

והעניין הוא לא הסיפור אלא איך שהגיבורה ו/או תמר גלבץ מספרות את זה. עד השפה וקצת יותר. עד השפה וקצת יותר במובן של גודש ובמובן של מה שאפשר להגיד באמצעים לשוניים קיימים וקצת יותר. היא מספרת את הסיפור עמוק מבפנים קרוב לנקודת הרתיחה. רק עם נקודות כמעט בלי פסיקים בלי סימני שאלה. כל הארס שלה נגדו ונגד כל מי שמאושר נמרח על הנייר. מה שעולה לה בראש היא כותבת במהירות על-קולית בלי צנזורה. היא כותבת ומעכלת סימולטנית. פסקות נגמרות אחרת משהתחילו בגלל תובנות שהושגו בדרך. השפה רותחת ומבעבעת. חסרת נשימה מחפשת מנסה מילים שונות קוצצת מילים ומדביקה. זו לא פרוזה זו שירה זו לא שפה זה מוזיקה זה היפ הופ. למשתתפים אין שם הם רק הילדה בת אמא סבתא. וגם הבעל הבנפרד לוטובלו (כי הבעל הולך כי לא טוב לו) ולואוהבותי (כי הוא כבר לא אוהב אותה). שמות העצם האלה הופכים את מי שמסביבה לאנונימיים ובו בזמן הם נעשים דרך הקריאה מי שסובב אותך. היא בולעת הכל חסרת מנוחה כפייתית מספקת את רעבונה לאוכל וסקס עד שהיא מקיאה את הכל החוצה. הכל באור זרקורי הכתיבה.

ספר ראשון של תמר גלבץ שאני קורא וכשאתאושש כשאחזור לנשום אני רוצה לקרוא את שאר ספריה. כמה עצוב שהיא הספיקה לפרסם כל כך מעט. ואולי בגלל זה היא כתבה שפה כל כך שוצפת יצרית מרוכזת ומעובה. דחקה המון ספרים לתוך ארבעה.


Edvard Munch/Woman's head against a red background, Public domain, via Wikimedia Commons

'בשתיים עשרה אני מתעוררת וליד דלתי פתק. הייתי אצל הרופאה. הגרון נקי. הלכתי לעבודה. תודה על הכל. תודה על הכל. המילים שורפות בגרוני כאלף דלקות ואנגינות. תודה על הכל. זה כמו שלום ולא להתראות. או כמו הלכתי לקיבינימט או כמו היה טוב וטוב שהיה. הבריא פרש כנפיים צבעוניות ועף לו לעבודה. תודה על הכל. אין זכר לליל הייסורים. אין זכר לתחנונים. אין סימן של קירבה כלום. תודה על הכל. על לא דבר אני אומרת לעצמי. אין בעד מה אני מוסיפה. אולי תלך לעזאזל של כל המתחזים והחולים המדומים אני מוסיפה בחמת רצח וזורקת את הפתקון לשירותים ומורידה את המים ויוצאת אל המטבח לעשות לי קפה.' ע. 84

'בעלי מצא דירה. מצא בעלי דירה. דירה מצא בעלי. בעלי דירה מצא. אלה המילים. הסדר לא כל כך חשוב. הנה הוא מבשר לי. והוא לא ממש מבשר. הוא מנצל את חסות האמבטיה של הילדה כדי לומר לי שמחר בערב כשאני יוצאת, הוא יודע שקבעתי משהו, אקרא לאמא שלי שתבוא לעשות בייביסיטר כי הוא עסוק. אני נפגש עם הבעלבית. איזה בעלבית, אני לא ממש קולטת, אני אוספת בדיוק שאריות בולונז כתומות אפורות מרשת הכיור. של הדירה שלי. אני קופאת עם הרשת שמגירה שמן כתום אפרפר על אצבעותי.' ע.101

'אני קרמבו דביק כיפתי שוקולד תוכי קצף לבן אני מוקצפת ביצים עטופה בשוקולד. יום שישי אחר הצהריים כולו נהרות נהרות נחלים נחלים של סקס דביק וקוצף. הילדה בסלון מול הטלוויזיה ואני חומקת לחדר השינה בפרצוף תמים ובגוף דרוך ומחליקה אל מתחת לפוך, הוא ישן אבל מתעורר לרפרוף השמיכה, ותוך שניה שותה אותי בלי קש הופך בי ומועך ומגלגל תחת המערוך ומחמם בכפותיו כאילו מנפח זכוכית או אופה עוגת גבינה עם פירורים למעלה.' ע.117

'אני מתלבטת אם להיעתר לתכתובת הזאת או להתעלם באכזריות. כשזה מגיע למילים אני יריבה מסוכנת. כל פסיק או העדר פסיק הם אצלי אגרוף קפוץ. לפעמים עם דוקרן מתכת לפעמים עם אגרופן לפעמים בלי זה תלוי במצברוח.' ע.139

'אני נטחנת ומתחדדת כעפרון במחדד עד שהשפיץ נהיה דק דק. אני כולי שפיץ חד של כעס ועצבים. ואני לומדת להתפרץ. בצעקות. על הבעל בנפרד ועל הילדה שבמחובר. זה לא קל לי ללמוד להתפרץ. בדרך כלל אני כולי חמדודיויות וחנחונים ומתיקויות וציחקוקונים. מנסה להשביע את רצון כולם במזגי הנוח. אבל הכעס מפעפע בי ומתפיח לי על העור שלפוחיות שלפוחיות בועיות בועיות של קריזה ואני צועקת. וזה מציף אותי באשמה. גם מול הילדה וגם מול הבנפרד. מה הם כבר עשו לי שאני ככה מתנפלת עליהם. למה עצבים.' ע.147